🐶יסודות לגור: שמונת השבועות הראשונים

ששת הדברים שבאמת חשובים בשמונת השבועות הראשונים של הגור בבית — לפי סדר החשיבות, עם מספר החזרות, הזמנים והקריטריונים.

שיעורים

1. שיעור 1

   השם: תסתכל עליי וקורים דברים טובים

   בחרו את החדר הכי שקט בבית. הטלוויזיה כבויה, חיות אחרות בחוץ, צעצועים לא על הרצפה. הכינו עשרים חתיכות בגודל אפונה של משהו שהגור באמת רוצה — עוף מבושל, גבינה, חטיף אילוף רך — בפאוץ׳ או בכיס שאפשר להגיע אליו בשנייה. שבו על הרצפה. הגור חופשי בחדר, לא מוחזק ולא ברצועה.

   חכו לרגע שבו הוא לא מסתכל עליכם. אמרו את שמו פעם אחת, בקול בהיר ורגיל. ברגע שהראש מסתובב, סמנו במילה קצרה, למשל כן, ותנו חטיף ישר לפה. אל תחזרו על השם. אל תטפחו על הרגל, אל תנופפו באוכל, אל תתקרבו. השם צריך לעשות את העבודה לבד. אם הראש לא הסתובב תוך שתי שניות, מיהרתם: השמיעו נשיקה קטנה, תנו את החטיף בכל זאת, והקלו על החזרה הבאה — קרוב יותר, שקט יותר, פחות הסחות מסביב.

   חמש חזרות ועוצרים. כל האימון נמשך תשעים שניות. שלושה עד חמישה אימונים ביום, מפוזרים לאורך היום, במשך ארבעה ימים. ביום החמישי עוברים לחדר קשה קצת יותר: המטבח עם צלחת על השיש, המסדרון עם דלת פתוחה. ביום השמיני יוצאים החוצה, ברצועה, למקום שקט. מוסיפים הסחה חדשה אחת בכל פעם. אם הוא פספס פעמיים ברצף, ההסחה גדולה מדי, וחוזרים צעד אחורה.

   כך נראית הצלחה: במקום עם הסחות קלות, מתוך עשר חזרות, הראש מסתובב תוך שנייה לפחות תשע פעמים, לפני שהזזתם שריר. זה גור שלמד שהשם שלו הוא הצליל הכי טוב בבית.

   הטעות הנפוצה ביותר היא לשרוף את השם. השם נשרף כשמשתמשים בו כאזהרה — רוזי, רדי מהספה; רוזי, לא — או כשחוזרים עליו ארבע פעמים לחלל האוויר עד שהוא הופך לרעש רקע. אז השם לא מנבא כלום, או מנבא צרות, והגור לומד להתעלם ממנו. אם זה כבר קרה, הפסיקו לגמרי להשתמש בשם כדי לעצור התנהגויות. קחו צליל אחר, או כלום, ובנו את השם מחדש באימוני התשעים שניות שלמעלה. אצל גור זה תיקון זול, אצל כלב בוגר זה תיקון יקר, אז שמרו עליו: השם הוא הבטחה שמשהו טוב עומד לקרות, ואף פעם לא מפרים אותה.

2. שיעור 2

   גמילה מצרכים: הלוח, המקום, והתאונה

   לפני הכול, קנו מנקה אנזימטי. לא חומר חיטוי ביתי — רובם משאירים אחריהם אמוניה, ואמוניה מריחה לכלב בדיוק כמו שתן, כלומר מסמנת את הנקודה כשירותים רשמיים. כדאי גם להחזיק חטיפים ליד דלת היציאה ולא במטבח, רצועה שאפשר לחטוף בשלוש שניות, ולול או כלוב לרגעים שבאמת אי אפשר להשגיח.

   עובדים לפי כלל השלפוחית: גור מסוגל להתאפק בערך גיל בחודשים ועוד אחד, בשעות. גור בן חודשיים — כשלוש שעות. בן ארבעה חודשים — כחמש. זו תקרה, לא יעד. בפועל מוציאים אותו אחרי כל שינה, כל ארוחה, כל שתייה וכל התפרצות משחק, ופעם בשעה מעבר לזה. בגיל שמונה עד עשרה שבועות יידרשו יציאה או שתיים בלילה, ורוב הגורים ישנים לילה שלם עד גיל ארבעה חודשים.

   השגרה בחוץ לא משתנה. רצועה, ישר החוצה, בלי שיחה, בלי משחק, בלי סיור ריחות. עומדים במקום קבוע אחד ומשעממים עד שלוש דקות. ברגע שהוא סיים — לא אחרי שלושים שניות, לא כשחוזרים פנימה — אומרים מילה שקטה ונותנים שלושה חטיפים ברצף, שם, על המקום. ואז שתי דקות של משחק או הליכה. שתי הדקות האלה קריטיות: אם היציאה החוצה נגמרת בדיוק כשהוא עשה את שלו, גור חכם ילמד להתאפק כדי שהטיול יימשך.

   תלו פתק על המקרר ורשמו כל יציאה וכל תאונה עם השעה. שבועיים כאלה ילמדו אתכם על הגור שלכם יותר מכל ספר. הצלחה היא ארבעה עשר ימים רצופים בלי תאונה בבית, בזמן שאתם מותחים את הפערים: שעה וחצי, ואז שעתיים. רק אז מרפים מההשגחה. רוב הגורים אמינים בגיל חמישה או שישה חודשים. כלבים קטנים ושלפוחיות קטנות לוקחים לפעמים יותר זמן, וזה נורמלי.

   הטעות הנפוצה ביותר היא להעניש על תאונה: הנזיפה, האצבע המונפת, האף שנדחף לשלולית. הגור לא ילמד לאן ללכת. הוא ילמד שלעשות מולכם זה מסוכן, ויתחיל לעשות מאחורי הספה — וזה הרבה יותר קשה לתיקון. אם מצאתם שלולית שלא ראיתם קורית, אל תגידו כלום, נקו במנקה האנזימטי, והציצו בפתק. תאונה היא לא מרד. היא מידע, ולרוב היא אומרת שהלוח שלכם איחר בחמש עשרה דקות.

3. שיעור 3

   מגע וטיפוח: כפות, אוזניים, פה, קולר

   עובדים על הרצפה או על שטיחון לא מחליק, אף פעם לא על שולחן גבוה — החלקה אחת שם יכולה להפחיד גור לשנה שלמה. צריך חטיף רך שנבלע מהר, ואת הכלים שתשתמשו בהם בהמשך מונחים בחדר לעיני הגור יומיים לפני שנוגעים בו איתם: גוזם ציפורניים או משחזת, מברשת, נוזל לניקוי אוזניים. חפץ מוכר הוא חפץ משעמם.

   הכלל של כל השיעור: נגיעה אחת, חטיף אחד, והנגיעה תמיד קצרה מהסבלנות של הגור. מתחילים בכתף, המקום הכי פחות טעון בכלב. נוגעים, מאכילים, מסירים את היד. עשר חזרות, שלושים שניות. אחר כך יורדים ברגל: כתף, מרפק, שורש הכף, ואז כף אחת שמוחזקת שנייה אחת בלבד. חטיף. משחררים. רק כשהוא כבר לא מושך את הכף בחזרה עוברים לשתי שניות, ואז לשלוש.

   אותו סולם על כל אזור, אזור אחד לאימון. אוזניים: נגיעה בבסיס האוזן, אחר כך הרמת האפרכסת, אחר כך הצצה פנימה לשנייה. פה: הרמת השפה בצד, אחר כך מלפנים, אחר כך הצצה של שנייה בשיניים האחוריות. קולר: נגיעה, אחיזה, ואחיזה עד שלוש. לתפיסת הקולר מגיע תרגיל משלה, כי שם ידיים ושיניים נפגשות הכי הרבה: נוגעים בקולר, מאכילים, מרפים. ואף פעם לא תופסים את הקולר כדי לסיים משהו שהוא נהנה ממנו, אחרת הקולר הופך למלכודת.

   שני אימונים ביום, שלוש עד חמש דקות כל אחד, אזור אחד לאימון, שלושה שבועות. מכניסים את הכלי האמיתי רק כשגרסת היד החשופה כבר משעממת: הגוזם נוגע בציפורן בלי לגזור, חמש חזרות, יומיים. ואז ציפורן אחת, חטיף, וסיימנו להיום. ציפורן אחת ביום במשך שבוע עדיפה על היאבקות אחת בחודש, תמיד.

   הצלחה היא גור שכשמרימים לו כף או שפה בלי חימום מוקדם — נשאר רך ומסתכל עליכם בציפייה לחטיף במקום למשוך. הטעות הנפוצה ביותר היא לדחוף דרך ההירתעות: להמשיך להחזיק בזמן שהוא מתפתל, כי הוא חייב ללמוד. מה שהוא לומד זה בדיוק ההפך — שרק התנגדות עובדת, ושידיים משמעותן להיות מוחזק בכוח. ברגע שהוא מושך, שחררו, ואז הקטינו את החזרה הבאה: נגיעה קלה יותר, אחיזה קצרה יותר, שלב אחד אחורה בסולם. אתם לא מפסידים כלום מלחזור אחורה. אתם מפסידים חמש עשרה שנים של ביקורי וטרינר נינוחים וגזירת ציפורניים שקטה אם תמהרו קדימה.

4. שיעור 4

   עכבת נשיכה: פה רך, לא פה שקט

   הכינו שני צעצועים ארוכים מספיק כדי להחזיק במרחק זרוע — חבל משיכה, נחש בד, סמרטוט — ומזרן ליקוק או צעצוע אוכל ממולא שכבר מוכן ובהישג יד. פנו מהחדר כל מה שמסיים אימון רע: קרסוליים חשופים שחבל עליהם, ילדים קטנים, נעליים שאתם אוהבים.

   קודם כול, המטרה. גורים נושכים. זה לא פגם, זו הדרך שבה כלב לומד מה הלסתות שלו מסוגלות לעשות. מה שאתם רוצים הוא לא כלב שלעולם לא ישים שן על עור. אתם רוצים כלב שאם ילד ייפול עליו כשהוא בן אחת עשרה, הפה שלו ייסגר רך. זו עכבת נשיכה, והיא נלמדת עכשיו או בכלל לא. לכן לא סוגרים את הפה. קודם עושים אותו עדין, ורק אחר כך נדיר.

   התרגיל: משחקים עם צעצוע ביד אחת, והיד השנייה חלק מהמשחק. כששיניים נוחתות על עור בלחץ אמיתי, אל תצייצו ואל תמשכו את היד מהר — יד מהירה היא טרף, וצווחה מעלה עוררות אצל חצי מהגורים. במקום זה קפאו, אל תגידו כלום, קומו, וצאו בשקט מהחדר או מעבר לשער לחמש עשרה עד עשרים שניות. חזרו והתחילו שוב. אתם לא מענישים; אתם נותנים לו לגלות ששיניים חזקות מסיימות את המשחק, תוך שנייה, בכל פעם מחדש. עובדים במקטעים של חמש דקות, שלוש או ארבע פעמים ביום. כשהנשיכות החזקות נעלמות, מעלים את הרף ללחץ בינוני. ואז, על כל שן שנוגעת בעור, מציעים קודם את הצעצוע ומשלמים לו על הבחירה בו.

   צפו לשבועיים עד ארבעה שבועות, וצפו שיהיה גרוע לפני שיהיה טוב. ואז תסתכלו על השעון: רוב הנשיכות של גור אינן בעיית אילוף אלא בעיית עייפות. גור שער שעתיים רצוף נשאר בלי בלמים. כשהפה משתולל, תנו את צעצוע האוכל והשכיבו אותו לישון בלול. שמונה עשרה שעות שינה ביום זה נורמלי, וזו לא עצלנות.

   הצלחה היא גור שלוקח חטיף מהאצבעות בלי לגעת בהן, שמרפה כשהמשחק נגמר, ושהתאונה הכי גרועה שלו לא משאירה סימן. הטעות הנפוצה ביותר היא לסגור לו את הלוע ביד, לרתק אותו לרצפה או לדחוף יד לתוך הפה. זה מלמד אותו שידיים ליד הפנים הן קרב, והממצאים עקביים: כאב והפחדה מעלים את הסיכון לנשיכה רצינית בהמשך, לא מורידים אותו. אם הוא כבר נושך ידיים שמושטות אליו, הפסיקו לגמרי משחקי ידיים, עברו לצעצועים בלבד לשבועיים, ובקשו מאיש מקצוע להתנהגות שעובד בשיטות נטולות כוח לראות אותו. זו כבר לא נשיכות גור רגילות.

5. שיעור 5

   להישאר לבד: שניות לפני דקות

   בנו את המקום לפני שאתם משאירים אותו בו. לול, או חדר עם דלת, עם מיטה, מים, וצעצוע אוכל שלוקח בערך עשר דקות לרוקן. יומיים שלמים תאכילו אותו שם, תרדימו אותו שם, ותעשו שם רק דברים נעימים, כשהדלת פתוחה. כוונו לשם טלפון או מצלמה זולה, כי מה שהוא עושה בתשעים השניות הראשונות אחרי שיצאתם הוא המידע היחיד שחשוב, ומהצד השני של הדלת אי אפשר לראות אותו.

   מתחילים בשניות, לא בדקות. תנו את צעצוע האוכל, לכו לדלת וחזרו לפני שהוא הרים את הראש. שלוש שניות. עשר חזרות באימון של חמש דקות, פעמיים ביום. אחר כך חמש שניות, ואז עשר, ואז שלושים. הכלל שמייצר את כל ההצלחה: תמיד חוזרים בזמן שהוא עדיין רגוע, אף פעם לא אחרי שהוא כבר התחיל לדאוג.

   כששלושים שניות משעממות, סגרו את הדלת. שנייה, ואז שלוש, ואז עשר, ואז שלושים, ואז דקה. ערבבו את האורכים כך שהיעדרות תהיה בלתי צפויה ובדרך כלל קצרה: חמש שניות, ארבעים שניות, עשר שניות, תשעים שניות, חמש שניות. אל תטפסו בסולם ישר — סולם ישר מלמד אותו שכל היעדרות ארוכה מקודמתה. תנו גם לרמזי היציאה ימים משלהם: הרימו את המפתחות ושבו בחזרה, עשרים פעם, עד שהם לא אומרים כלום. לבשו מעיל והכינו איתו קפה.

   צפו לארבעה עד שישה שבועות כדי להגיע לשלושים או ארבעים דקות. הצלחה היא גור שבמצלמה עובד על צעצוע האוכל, מתמתח ונרדם תוך שלוש דקות מרגע סגירת הדלת, ולא זינק לדלת כשחזרתם. הטעות הנפוצה ביותר היא לבדוק את התקרה — לצאת לשעתיים כדי לראות איך הוא מסתדר — ואז לבנות הכול מחדש משלוש שניות. לעולם אל תשאירו אותו יותר זמן ממה שהוא כבר הוכיח שהוא מסוגל.

   ודעו בדיוק איפה התוכנית הזאת נעצרת. אם המצלמה מראה התנשפות, ריור, נביחות או יללות בלי הפסקה, גירוד או כרסום בדלת, סירוב מוחלט לאוכל, או פציעה עצמית בניסיון לצאת — זה לא שעמום וזו לא עקשנות. סביר מאוד שזו חרדת נטישה: הפרעת פאניקה אמיתית, ותרגול לא מרפא הפרעת פאניקה. היעדרויות חוזרות בדרך כלל מחמירות אותה. הפסיקו להשאיר אותו לבד לגמרי, ארגנו מישהו שיהיה איתו בינתיים, ופנו לווטרינר מומחה להתנהגות או לאיש מקצוע מוסמך לחרדת נטישה. זה מצב שניתן לטיפול, והוא מטופל הרבה יותר מהר עם עזרה מאשר בלעדיה.

6. שיעור 6

   חלון הסוציאליזציה: קצר, והוא נסגר

   תקופת הסוציאליזציה נמשכת בערך מגיל שלושה שבועות עד שישה עשר שבועות, והיא כבר מתחילה להיסגר בגיל שנים עשר שבועות. מה שהגור פוגש ונהנה ממנו בתוך החלון הזה יהפוך לנורמלי לכל החיים. מה שהוא לא פוגש יישאר חשוד לכל החיים. אי אפשר לקנות את הזמן הזה בחזרה, ואילוף בבגרות לא מחליף אותו. לכן השיעור הזה חשוב יותר מכל שב.

   מה צריך: אוכל ממש טוב, רצועה, ותוכנית לאן אפשר ללכת לפני שהחיסונים הושלמו. שאלו את הווטרינר שלכם מה בטוח באזור שלכם — לרוב נשיאה על הידיים, מנשא או עגלה, ומשטחים נקיים הם בסדר גמור. בעיות התנהגות קוטלות הרבה יותר כלבים צעירים מאשר הזיהומים שיציאה זהירה מסכנת. שיעור גורים מנוהל היטב, שדורש לראות פנקס חיסונים, שווה חיפוש.

   התרגיל הוא איכות, לא כמות. חשיפה אחת טובה עדיפה על עשר מציפות. שבו במרחק מהדבר — תחנת אוטובוס, סקייטבורד, אדם עם כובע, משאית אשפה, ילד — רחוק מספיק כדי שהגור יוכל להסתכל וגם לאכול. תנו לו להסתכל. מאכילים כשהדבר נמצא, מפסיקים כשהוא הולך. שלוש עד חמש דקות, ועוזבים בזמן שהוא עדיין מצליח. שתיים או שלוש יציאות ביום, קטגוריה חדשה אחת ביום: משטחים מתחת לכפות, צלילים, אנשים שנראים אחרת מכם, כלבים רגועים ומחוסנים, מגע של זר, נסיעה במכונית, וחדר ההמתנה של הווטרינר בשביל חטיף ואז הביתה.

   למדו להבדיל בין סקרנות לפחד, כי זה מכריע את כל מה שתעשו אחר כך. סקרנות היא גוף רפוי, נטייה קדימה, זנב נמוך שמכשכש רחב, גור שבוחר להתקרב ועדיין אוכל. פחד הוא זנב מכונס, ראש מושפל, אוזניים אחורה, ליקוק שפתיים, פיהוק, כף מורמת, גוף שקופא או נשען אחורה — וגור שלא ייקח את העוף שבשבילו הוא היה מוכר לכם את המיטה שלו. גור שלא אוכל נמצא מעבר לסף. גם נביחה והסתערות הן פחד, לא ביטחון.

   אם זה פחד, לעולם אל תכפו. אל תישאו אותו קרוב יותר, אל תרשו לזר להושיט יד מעליו, ואל תיתנו לו להסתדר לבד. הגדילו מרחק עד שהוא אוכל שוב, האכילו שם, וסיימו. בנו מחדש מהמרחק הזה. הצלחה היא גור בן שישה עשר שבועות שבמקום הומה מבחין במשהו חדש, מסתכל עליו, מסתכל עליכם, וממשיך ביומו. הטעות הנפוצה ביותר היא לבלבל חשיפה עם סוציאליזציה: לגרור אותו לאמצע שוק צפוף ולספור את זה שהוא שרד כהצלחה. הצפה של גור מפוחד לא בונה ביטחון — היא בונה כלב שלמד שאתם לא תעזרו לו. אם אתם רואים פחד ביותר ממקרה נדיר של חידוש, מצאו איש מקצוע להתנהגות שעובד בלי כוח עכשיו, בגיל שנים עשר שבועות, ולא בגיל שנתיים.

נכתב על ידי מערכת NetForPet. התוכניות מבוססות על חיזוקים חיוביים בלבד. זהו מידע כללי ולא תחליף לאיש מקצוע מוסמך בהתנהגות — ושינוי התנהגות פתאומי, תוקפנות עם היסטוריה של נשיכה, או פאניקה בבדידות הם בעיות קליניות: פנו לווטרינר.