אילוף לחיות ותיקות ומותאמות
לאלף כלב או חתול מבוגר, חירש, עיוור או מוגבל בתנועה: אימונים קצרים, סימנים שאפשר לקלוט, בית מותאם, וזיהוי מתי הבעיה רפואית ולא התנהגותית.
לאן זה מוביל
החיה הוותיקה שלכם מזהה סמן שהיא מסוגלת לקלוט, מבצעת שתי פקודות שעובדות בעולם האמיתי, נעה בבית בבטחה, וּוטרינר כבר שלל כאב.
שיעורים
שיעור 1
כאב קודם כול: השיעור שלפני כל אילוף
לפני שאתם מלמדים חיה מבוגרת משהו חדש, הקדישו שבוע להתבוננות. בשיעור הזה אין תרגילים ואין חטיפים. זהו פרוטוקול תצפית, והוא הדבר החשוב ביותר בתוכנית כולה. שינוי פתאומי בהתנהגות של חיה ותיקה הוא שאלה רפואית עד שווטרינר יקבע אחרת. בלבול, עשיית צרכים בבית, יקיצות בלילה, נשיכה כשנוגעים, או עקשנות שצצה תוך חודש: לרוב אלה תסמינים, לא בעיות אילוף.
ההכנה: מחברת או פתק בטלפון, ושבוע רגיל לחלוטין. אל תשנו דבר בשגרה. אתם אוספים ראיות, עוד לא מתקנים. חיות מסתירות כאב היטב. כלב שצולע כבר עבר מזמן את השלב העדין, וחתולה כמעט לעולם לא צולעת. מה שמחפשים הוא חוסר רצון לזוז, לא צליעה.
התרגיל: פעם ביום, שבעה ימים, אותה תצפית בת שתי דקות. ראשית, הביטו בהם קמים אחרי שעה של מנוחה, וסמנו אם הם מהססים, מתמתחים זמן רב, או מרימים את החלק האחורי בנפרד. שנית, בחרו גרם מדרגות אחד, קפיצה אחת לספה או אל אדן החלון, ודרגו: זורם, מהסס, מסרב. שלישית, הביטו בישיבה. ישיבה שהייתה פעם ישרה והיום היא איטית, עקומה או חצי גמורה היא שאלה של ירך, ברך או עמוד שדרה. רביעית, צאו לטיול הקבוע ורשמו באיזו דקה הם מאטים. חמישית, העבירו ידיים לאט מהאוזניים ועד הזנב ורשמו כל התכווצות, קיפאון, ליקוק שפתיים, הפניית ראש או מבט קשה, והפסיקו לגעת ברגע שראיתם אחד מהם.
כל כמה זמן: פעם ביום, שבעה ימים, ואז קראו את הדף כולו ברצף. הססנות אחת במדרגות לא אומרת כלום. אותה הססנות בחמישה בקרים מתוך שבעה אומרת המון. הצלחה נראית כמו דף עובדות שאפשר להגיש לווטרינר: פעם היא עלתה במדרגות בריצה, היום היא נעצרת למטה בארבעה בקרים מתוך שבעה ועולה מדרגה־מדרגה. הדף הזה שווה יותר משעה בחדר ההמתנה. קבעו תור וקחו אותו אתכם.
הטעות הנפוצה ביותר היא לקרוא לכאב אי־ציות. חיה שלא מתיישבת אולי אינה מסוגלת להתיישב בלי כאב. חתולה שנטשה ארגז חול גבוה אינה מתנקמת בכם, היא פשוט לא מצליחה לטפס פנימה. אם פקודה שהייתה יציבה שנים התפרקה בשקט, חוזרים אחורה עד לכאן: אל הווטרינר, לא אל תוכנית אילוף. לעולם אל תאלפו דרך כאב. זה מלמד את החיה שהפקודה שלכם מנבאת כאב, ואת האמון הזה יקר מאוד לקנות בחזרה.
שיעור 2
אימונים קצרים יותר, אותו מוח
כלבים וחתולים ותיקים לומדים מצוין. גם בגיל שתים־עשרה המוח עדיין יוצר קישורים, וכל מי שלימד חתולה זקנה לגעת במטרה יאשר זאת. מה שמזדקן זה כוח הסיבולת, לא יכולת הלמידה. לכן אנחנו לא מדללים את האילוף. אנחנו משנים את המכניקה שמסביבו.
ראשית, הרצפה. זה השינוי המשמעותי ביותר שתעשו. מזרן יוגה, שטיח עם גב גומי, שטיחון אמבטיה או שטיח ישן על גבי אריחים: חיה שהחליקה פעם אחת על רצפה חלקה מפסיקה להציע תנועה מרצון, ואתם תפרשו את הפחד הזה בטעות ככישלון באילוף. אחר כך חטיפים רכים, כאלה שאפשר למעוך בציפורן. שיניים שחוקות, שיניים חסרות ופה כואב הופכים ביסקוויט קשה לעונש. חתכו הכול לגודל של אפונה. עשרים פיסות הן אימון שלם, והן חלק ממנת היום ולא תוספת עליה.
התרגיל: בחרו התנהגות שהחיה כבר יודעת: נגיעה בכף היד, ישיבה, נגיעה במטרה, עלייה על מזרן. בצעו חמש חזרות. ואז עצרו, גם אם הולך נהדר. זה כל האימון: שתיים עד שלוש דקות, חמש חזרות, ואתם מסיימים כשהחיה עדיין רוצה עוד. שלושה עד חמישה אימונים כאלה ביום, בשעות שבהן החיה ערנית מטבעה: אצל כלבים ותיקים רבים זה הבוקר, ואצל חתולים רבים דווקא בין הערביים. אימון לפני שינה, אף פעם לא אחרי טיול ארוך.
עשו זאת חמישה ימים על התנהגות מוכרת לפני שתלמדו משהו חדש. אתם לא מאלפים את ההתנהגות, אתם מאלפים את הפורמט, ובעיקר מחפשים את הרגע שבו החיה מתנתקת. אם החזרה החמישית איטית מהראשונה, רדו לארבע. אם היא נשכבת או מתרחקת, האימון היה ארוך מדי כבר שתי חזרות קודם.
הצלחה נראית כך: חמישה ימים ברציפות, החיה מגיעה אל המזרן ברגע שהיא רואה אתכם לוקחים חטיפים, וכל חמש החזרות באימון באות באותה מהירות. אותה מהירות היא המדד. חזרה ראשונה חדה וחמישית איטית פירושן עייפות, לא אי־ציות.
הטעות הנפוצה ביותר היא האימון הטוב והארוך, זה שהולך כל כך יפה שממשיכים חמש־עשרה דקות. החיה מסיימת אותו כואבת, מתחילה מחר לאט יותר, ולמדה שאילוף כואב. אם זה קרה, רדו לשלוש חזרות ביום, יומיים, ובנו מחדש. עם חיה ותיקה תמיד מסיימים מוקדם. הלמידה מתגלה באימון הבא.
שיעור 3
לאלף חיה חירשת
חירשות, בין אם היא מולדת, גילית או פתאומית בעקבות מחלה, לוקחת מכם את הסמן ואת פקודת החזרה. היא לא לוקחת את החיה. כל מה שעשיתם עם מילה ועם קליק, תעשו עכשיו עם הידיים ועם אור. קודם כול ווטרינר: חלק מאובדן השמיעה הוא שעווה, דלקת או גידול, וחלק לא.
ההכנה: חדר מואר היטב, החיה מולכם, חטיפים רכים וסמן שאפשר לראות. אגודל מורם ומוחזק בגובה החזה, או פנס קטן שמהבהב פעם אחת אל הרצפה לידם, לעולם לא אל העיניים. גם קולר שרוטט יכול לשמש סמן, אך אך ורק רטט פשוט. מכשירי שוק מגבירים פחד ותוקפנות, הראיות נגדם חד־משמעיות, ואין להם מקום בתוכנית הזאת.
התרגיל, לפי הסדר. שלב ראשון, טעינת הסמן: הראו אגודל, והאכילו תוך חצי שנייה. עשרה זוגות באימון, שלושה אימונים ביום, שלושה ימים. שלב שני, בדיקה: תנו את הסמן כשהחיה מסתכלת הצידה ולא מצפה לכלום. אם היא מסתובבת אליכם בשביל האוכל, הסמן נבנה. שלב שלישי, סימני יד: מחווה אחת ברורה ליד אחת לכל התנהגות, וכל מחווה שונה לגמרי מהאחרות. כף יד פתוחה שיורדת למטה לישיבה, כף יד שעולה כלפי מעלה לבוא, אגרוף סגור להמתין. פתו את ההתנהגות, סמנו ברגע שהיא קורית, האכילו. חמש חזרות, שלוש דקות, שלושה אימונים ביום, וכעשרה ימים לשתי הפקודות הראשונות.
שלב רביעי הוא פקודת הבטיחות, והוא החשוב מכולם: תשומת לב. רקעו ברגל או הקישו על הרצפה כך שהחיה תרגיש את הרטט, וברגע שהיא מסתובבת אליכם, סמנו ושלמו שלושה חטיפים ברצף. עשרים חזרות קצרות ביום, פזורות לאורך היום, שבועיים. הפקודה הזאת מחליפה את השם שלהם, ואסור לתת לה להתיישן. ההצלחה פשוטה: מקצה החדר, כשהגב אליכם, הקשה אחת ברצפה מסובבת אותם אליכם תשע פעמים מתוך עשר.
לעולם אל תיגעו בגוף של חיה חירשת ישנה. הניחו כף יד על הרצפה או על המיטה לידה ותנו לרטט להעיר, או הביאו ריח של חטיף אל האף. חיה שנבהלת משנתה עלולה לנשוך עוד לפני שהתעוררה, והנשיכה הזאת היא הטעות שלכם, לא תוקפנות. את הכלל הזה מלמדים ילדים לפני כל כלל אחר.
הטעות הנפוצה ביותר היא חופש בלי רצועה. אי אפשר לקרוא לחיה חירשת בחזרה מכביש. רצועה ארוכה, רתמה או גינה מגודרת, תמיד. ואם היא נמלטה, אל תרדפו: רוצו לכיוון ההפוך כדי שהיא תרדוף אחריכם.
שיעור 4
לאלף חיה עיוורת
עיוורון מגיע לרוב לאט, והחיות מפצות עליו כל כך טוב שהבעלים מגלים אותו רק כשמזיזים רהיט. חתולה יכולה לאבד את רוב הראייה ועדיין לחצות חדר מוכר בלי לגעת בכלום. עיוורון פתאומי הוא סיפור אחר לגמרי: זהו מקרה חירום, כי לחץ דם גבוה ומחלות אחרות שניתן לטפל בהן גורמים לו, והזמן קריטי. ווטרינר קודם, עוד באותו יום.
ההכנה: אל תשנו את הבית. זה לב השיעור. חיה עיוורת מנווטת לפי מפה שבנתה כשעוד ראתה, ולכן הספה נשארת במקומה. בלי סידור מחדש, בלי שולחן קפה חדש, בלי חפצים על הרצפה, ורפדו כל פינה חדה בגובה הראש. אחר כך הוסיפו סימני דרך שאפשר להרגיש ולהריח: מרקם שונה מתחת לכפות הרגליים בראש ובתחתית כל גרם מדרגות, שטיחון סיבים או שטיח גומי, וריח ייחודי בכל פתח: טיפת וניל ליד הדלת לגינה, ריח אחר בחדר השינה. טיפה, לא ענן. האף עדיין עובד.
התרגיל: הסמן שלכם הוא עכשיו מילה, שנאמרת אותו דבר בכל פעם: כן קצר ובהיר. טענו אותו בדיוק כמו קליקר. אמרו כן, האכילו תוך חצי שנייה, עשרה זוגות באימון, שלושה אימונים ביום, שלושה ימים. אחר כך לימדו שתי פקודות שעושות עבודה אמיתית. עלה: עמדו בתחתית מדרגה, אמרו עלה, פתו את הרגליים הקדמיות למעלה עם חטיף בגובה האף, סמנו, האכילו. חמש חזרות, שלוש דקות, שלושה אימונים ביום. בזהירות: אמרו את המילה בטון נמוך וישר שנייה אחת לפני שהחיה מגיעה למכשול, ואז הובילו אותה סביבו עם חטיף באף, וסמנו. אמרו בזהירות רק כשבאמת יש שם משהו, אחרת המילה הופכת לרעש. עשרה ימים לשתיהן.
הצלחה, אחרי שבועיים: המילה עלה בתחתית גרם מדרגות מרימה כף רגל קדמית אל המדרגה הראשונה בלי פיתיון, שמונה פעמים מתוך עשר, והמילה בזהירות עוצרת אותה תוך צעד. תרגלו על אותם שלושה מסלולים, קערה, דלת, מיטה, לפני שתנסו מקום חדש. צאו ברצועה קצרה ולכו סביב אותו רחוב עד שהוא יהיה שלה.
הכריזו על עצמכם לפני כל נגיעה, בלי יוצא מן הכלל. דברו, חכו שהאוזן תסתובב אליכם, ואז געו בכתף, לא בראש. יד שנוחתת משום מקום היא דרך בטוחה להיות נשוכים בידי חיה שאוהבת אתכם.
הטעות הנפוצה ביותר היא רחמים שקטים: אנשים משתתקים, מפסיקים לשחק, ומתייחסים לחיה כמו לרהיט. עשו את ההפך. משחקי ריח, חידות אוכל, כדור חטיפים שמשקשק כשהוא מתגלגל. חיה עיוורת צריכה יותר עבודה, לא פחות.
שיעור 5
ניידות ובית מותאם
דלקת מפרקים היא מחלת הרקע של הזקנה אצל כלבים וחתולים, והאכזריות שלה היא שהיא לוקחת בדיוק את התנועה ששומרת על המפרק. לכן התוכנית דו־צדדית: להוזיל עבורם את המחיר של הבית, וללמד מחדש התנהגויות שהגוף כבר לא מסוגל לבצע. הווטרינר מוביל את הצד של הכאב, ויש שם אפשרויות אמיתיות: חיה עם טיפול מתאים נראית לא פעם צעירה בשנים. לעולם אל תיתנו משכך כאבים אנושי לכלב או לחתול. כמה מהנפוצים קטלניים עבורם, ובמיוחד עבור חתולים.
ההכנה, חדר אחר חדר. ראשית אחיזה: שטיחים עם גב גומי לאורך כל מסלול יומיומי, ממיטה לקערה ולדלת. רצפות חלקות הן הסיבה הכי לא מוערכת לכך שחיה ותיקה מפסיקה לזוז. הגביהו את קערות המים והאוכל כך שהיא תאכל בלי להשפיל את הצוואר. תנו לחתולה מסלול בן שני שלבים אל הספה או המיטה במקום קפיצה, והציבו ארגז חול בכל קומה, עם דופן אחת נמוכה מספיק כדי להיכנס בהליכה. לכלב: כבש לרכב, כבש או מדרגות לספה, ואם המדרגות הן מכשול יומי, סגרו אותן בשער והעבירו את המיטה למטה.
התרגיל הוא ללמד את הכבש, לא רק לקנות אותו. הניחו אותו קודם שטוח על הרצפה. פזרו עליו שובל חטיפים ותנו לחיה ללכת עליו: חמש חציות, שתי דקות, שלושה אימונים ביום, יומיים. אחר כך הגביהו קצה אחד ברוחב כף יד וחזרו. הגביהו שוב רק כשהיא חוצה בלי היסוס. רוב החיות עוברות מקרש שטוח לכבש מלא לרכב בארבעה עד שישה ימים. אם היא קופאת, הכבש תלול מדי, צר מדי או חלקלק. הורידו גובה אחד והוסיפו שטיחון.
עכשיו הוציאו לגמלאות את הפקודה שהגוף לא יכול. כלב עם כאב בירך או בעמוד השדרה לא אמור להתבקש לשבת, וישיבה שכואבת היא פקודה מורעלת. החליפו אותה בעמידה־המתן. אמרו עמוד, החזיקו חטיף בגובה האף כדי שהוא יישאר זקוף, ספרו שנייה, סמנו, האכילו. הוסיפו שנייה בכל אימון: אחת, שתיים, שלוש, חמש, ואז עשר. חמש חזרות, שלוש דקות, שלושה אימונים ביום. עשרה ימים מביאים את רוב הכלבים לעמידה של שלושים שניות, שעושה כל מה שהישיבה עשתה: אצל הווטרינר, במעבר חצייה ובדלת.
הצלחה: הם בוחרים בכבש על פני הקפיצה כששניהם זמינים, ומחזיקים עמידה־המתן שלושים שניות כשאתם צעד מהם.
הטעות הנפוצה ביותר היא לדרוש בכל זאת את הישיבה הישנה, לחזור על המילה, ללחוץ על האגן כלפי מטה. לעולם אל תלחצו על האגן של חיה עם דלקת מפרקים. אם היא לא מתיישבת, זה מידע, לא מרד. הוציאו את הפקודה לגמלאות והמשיכו הלאה.
שיעור 6
ירידה קוגניטיבית וכבוד
תפקוד קוגניטיבי לקוי הוא תופעה אמיתית אצל כלבים וחתולים כאחד. זו גרסת החיות של דמנציה, והיא נפוצה: חלק ניכר מהחיות מעל גיל אחת־עשרה מראות ממנה משהו. הסימנים מסתדרים לתבנית. חוסר התמצאות: עמידה בצד הצירים של הדלת, היתקעות מאחורי רהיטים. שינוי בקשר: פחות קבלת פנים, יותר היצמדות, עצבנות חדשה. שינה שהתהפכה, כך שהלילה עובר בהליכה הלוך ושוב ובקריאות. גמילה ביתית שמתפרקת בשקט. ובהייה, אל קיר, אל כלום, במשך דקות.
קחו את זה לווטרינר, וקחו וידאו. כל אחד מהסימנים האלה נגרם גם על ידי דברים שאינם דמנציה: דלקת בדרכי השתן, בעיית בלוטת התריס, לחץ דם גבוה, כאב, ראייה או שמיעה שנחלשות, נגע במוח. רק ווטרינר יכול להבחין ביניהם, וזה חשוב, כי הבשורה הכנה כאן היא בשורה טובה. קיימות תרופות מאושרות, מזונות מרשם ותוספים עם ראיות אמיתיות מאחוריהם, וחיות שמתחילות מוקדם זוכות לא פעם לשנה או שתיים טובות בהרבה. הווטרינר ישקול מה מתאים לכליות, ללב ולתרופות הקיימות של החיה שלכם. אל תקנו כלום באינטרנט על דעת עצמכם.
מה שאתם עושים בבית זה שגרה והעשרה, ושניהם מאטים את ההידרדרות. שגרה: להאכיל, לטייל ולישון באותן שעות בדיוק בכל יום. אל תזיזו רהיטים. השאירו תאורת לילה בדרך אל קערת המים ואל ארגז החול. אם הם מתעוררים בשלוש לפנות בוקר, אל תפתחו משחק. אור עמום, יציאה קצרה החוצה או אל הארגז, ובחזרה למיטה, באותה דרך בדיוק בכל פעם.
ההעשרה היא התרגיל. שני אימוני חידת אוכל ביום, שלוש עד חמש דקות כל אחד: מזרן ריחרוח, חטיף מגולגל במגבת, קופסת קרטון עם מזון פזור בין פיסות נייר. הוסיפו אימון אחד של שתי דקות ביום על פקודה שהם כבר יודעים, ונגיעה בכף היד היא אידיאלית כי היא לא דורשת מפרקים. חמש חזרות, ואז עוצרים. זה לא עניין של ללמוד משהו חדש, זה עניין של מוח שמתבקש לעבוד כל יום. הריצו את זה שבועיים וחפשו את הסימן הנצפה: הם ניגשים לחידה תוך עשר שניות מרגע שהונחה, בארבעה ימים מתוך חמישה. אם הם לא מצליחים לפתור, הקלו. חידה שנכשלים בה היא לחץ, לא העשרה.
הטעות הנפוצה ביותר היא להתייחס לכל זה כאל שובבות. חיה שמלכלכת את הבית בגיל ארבע־עשרה לא מתנקמת בכם ואי אפשר לתקן אותה מזה. ענישה כאן היא אכזריות והיא רק מעמיקה את החרדה. פרסו מגבות רחיצות, קרבו את ארגז החול, נקו ואל תגידו כלום. והיו כנים לגבי קו הסיום. המטרה של התוכנית הזאת מעולם לא הייתה ציות. היא נוחות, ביטחון וכבוד לשנים שנשארו, ולדעת, יחד עם הווטרינר, מתי גם את אלה כבר אי אפשר לתת.
נכתב על ידי מערכת NetForPet. התוכניות מבוססות על חיזוקים חיוביים בלבד. זהו מידע כללי ולא תחליף לאיש מקצוע מוסמך בהתנהגות — ושינוי התנהגות פתאומי, תוקפנות עם היסטוריה של נשיכה, או פאניקה בבדידות הם בעיות קליניות: פנו לווטרינר.