חמישה סימנים שהחתול שלכם בכאב

חתול שכואב לו לא בוכה. הוא נעשה שקט. זו לא עקשנות ולא אופי, זו ביולוגיה: חתולים הם גם טורפים וגם נטרפים, וחיה שמפרסמת חולשה בטבע משלמת על זה מחיר. התוצאה היא שהחתול שלכם מסוגל לחיות עם כאב כרוני חודשים בלי שאף אחד בבית ישים לב, והסימן הראשון כמעט אף פעם אינו קול. הוא שינוי בהרגל.

לכן הכלל היחיד שבאמת עובד הוא זה: השינוי הוא הסימן. לא 'חתול שמסתתר', אלא חתול שמעולם לא הסתתר והתחיל. לא 'חתול שאוכל מעט', אלא חתול שאכל אותו דבר שנתיים ופתאום אוכל אחרת. אתם מכירים את הנורמה של החתול שלכם טוב יותר מכל אחד, וזה בדיוק המידע שווטרינר לא יכול לאסוף בחדר בדיקות.

הסימן הראשון הוא היעלמות. חתול שכואב לו בוחר מקומות חדשים: מתחת למיטה, בתוך ארון, מאחורי הספה, נמוך וסגור במקום גבוה ופתוח. חתול שתמיד קיבל אתכם בדלת מפסיק. חתול חברותי מפסיק לעלות על הברכיים, או שקורה ההפך וחתול עצמאי נדבק אליכם ולא מרפה. גם תוקפנות פתאומית שייכת לכאן. חתול שנוהם או נושך כשמלטפים אזור מסוים או כשמרימים אותו לא נעשה רע. הוא מגן על משהו שכואב.

הסימן השני הוא הטיפוח, והוא הקריא מכולם כי הפרווה שומרת תיעוד. יש שני כיוונים הפוכים ושניהם נחשבים. חתול שהפסיק לטפח נראה שמנוני, עם קשקשים ועם פרווה שעומדת ולא נצמדת לגוף, והסבך מופיע קודם כול במקומות שהכי קשה להגיע אליהם: בבסיס הזנב, מאחורי המרפקים, בצדדים ובאחוריים. זה בדיוק המקום שחתול עם מפרקים כואבים או עם בטן רגישה כבר לא מצליח להסתובב אליו. הכיוון השני הוא ליקוק יתר של נקודה אחת עד עור חשוף או עד כתם ורוד ומגורה, לרוב בבטן התחתונה, בפנים הירכיים, או בדיוק מעל מפרק אחד. חתול מלקק את מה שכואב לו.

בחתולים ארוכי פרווה זה עובד לשני הכיוונים. אצל פרסי או מיין קון, קשרים ופרווה מוזנחת נזקפים כמעט אוטומטית לחשבון הפרווה עצמה, ולכן חתול שהפסיק לטפח מתגלה מאוחר יותר, וגם ירידה במשקל מסתתרת מתחת לנפח. מצד שני, מי שמסרק חתול כזה ממילא מחזיק בידיים את גלאי הכאב הטוב ביותר שקיים, כי הידיים שלו עוברות על כל הגוף כל כמה ימים ומרגישות רגישות לפני שרואים אותה. ואצל פרסי, שהפנים שלו שטוחות, הבעת הפנים קשה לקריאה יותר מאשר בחתול עם חוטם ארוך, ולכן דווקא אצלו כדאי להישען על הגוף, על הפרווה ועל ההרגלים.

הסימן השלישי הוא האוכל, ובעיקר איך אוכלים ולא רק כמה. חתול עם כאב בשיניים או בחניכיים ניגש לקערה, מריח, ומסתובב בחזרה. הוא לועס בצד אחד, מפיל אוכל מהפה, מרים את הראש באמצע ביס, מנער את הראש, שולח כפה לפה, או פתאום רוצה רק אוכל רטוב אחרי שנים של יבש. יכולים להופיע ריח רע מהפה וריור. דבר אחד חשוב: חתול שמפסיק לאכול לגמרי אינו שובת. חתול שלא אכל כלום יומיים ומעלה נמצא בסיכון אמיתי, במיוחד אם הוא שמנמן, וזה לא מצב של לחכות ולראות.

הסימן הרביעי הוא ארגז החול, והוא זה שהחתולים משלמים עליו במוניטין. חתול שמשתין ליד הארגז ולא בתוכו, שמתחיל להשתמש בשטיח או במיטה, שנכנס ויוצא בלי לכסות, שמייבב בתוך הארגז או יושב בו הרבה זמן, אינו מתנקם. שלושה הסברים מצדיקים תשומת לב שווה: כאב בזמן ההטלה, כאב בכניסה לארגז אצל חתול עם מפרקים נוקשים, או קישור שהחתול בנה בין הארגז לבין חוויה כואבת. וכאן נמצא הקו הקשה ביותר במאמר הזה: חתול, ובעיקר זכר, שנכנס לארגז שוב ושוב, מתאמץ, ולא יוצא ממנו שתן, הוא מקרה חירום. חסימה בדרכי השתן הופכת לסכנת חיים תוך שעות. סעו לווטרינר עכשיו, לא מחר בבוקר.

הסימן החמישי הוא היציבה והתנועה, והוא זה שמוסתר הכי הרבה מאחורי המילה 'מזדקן'. חתולים בדרך כלל לא צולעים. הם פשוט מפסיקים לעשות דברים. הם לא קופצים יותר לאדן החלון ולשיש, או שהם מפצלים קפיצה אחת לשתיים דרך כיסא. הם מהססים חצי שנייה לפני שהם עולים, נוחתים כבד, נמנעים ממדרגות, מסתובבים כמה פעמים לפני שהם נשכבים, ומעדיפים לשבת מכווצים על הכפות במקום להתמתח על הצד. גם הפנים משתנות, ושווה להסתכל עליהן: עיניים מכווצות למחצה, אוזניים שמסתובבות מעט החוצה ומשתטחות, מתח סביב הלוע וגשר האף, שפם שנמשך הצידה או נדחף קדימה. הפנים של חתול שנוח לו נראות רכות. הפנים של חתול שכואב לו נראות מכווצות.

מה עושים עם כל זה. שני דברים משנים תור אצל וטרינר יותר מכל תיאור: וידאו ומספרים. צלמו בטלפון את הרגע שבו החתול מהסס לפני קפיצה, את ההליכה שלו במסדרון, את הדרך שבה הוא נכנס לארגז. חתול שקפא מפחד בחדר בדיקות לא יעשה אף אחד מהדברים האלה. שקלו אותו פעם בשבוע על משקל מטבח, באותו יום ובאותה שעה, ורשמו את המספר; ירידה במשקל אצל חתול מתחילה הרבה לפני שהעין רואה אותה. ורשמו תאריכים: מתי הפסיק לקפוץ על השיש, באיזה שבוע ההשתנה יצאה מהארגז, מתי הופיע הסבך הראשון. וטרינר שמקבל שלוש נקודות בזמן מקבל תמונה. וטרינר שמקבל 'משהו בחודש האחרון' מקבל ניחוש.

ודבר אחד שאסור: לעולם אל תיתנו לחתול משכך כאבים של בני אדם. פרצטמול קטלני לחתולים במינונים קטנים מאוד, ותרופות נוגדות דלקת נפוצות מסוכנות להם גם כן. גם משכך שנרשם לכלב שגר באותו בית, או לחתול אחר בפעם הקודמת, אינו בטוח. הכאב הזה כן ניתן לטיפול, אבל רק בידי מי שיכול לבדוק ולשקול.

ואם יש דבר אחד לקחת מכאן, זה שהזיכרון שלכם אינו כלי מדידה. מה שנשמע כמו 'הוא פשוט נעשה רגוע יותר השנה' נקרא אחרת לגמרי לצד רשימה של תאריכים. כתבו אותה איפשהו שלא הולך לאיבוד, בטלפון או ביומן הבריאות של החיה, והביאו אותה איתכם. רוב הכאב הכרוני בחתולים לא מתגלה מאוחר מפני שהוא בלתי נראה, אלא מפני שאף אחד לא רשם מתי הוא התחיל.