להיפרד: איכות חיים, ומה באמת קורה ביום עצמו

כמעט אף אחד לא מרגיש מוכן. שני המשפטים שאני שומעת הכי הרבה בחדר הזה הם "אולי אני עושה את זה מוקדם מדי?" ואחר כך, "הלוואי שלא הייתי מחכה כל כך." אם אתם קוראים את זה בחצות, עם כלב זקן שישן על הרצפה לידכם — אתם לא בעלים גרועים. אתם בעלים ששמים לב.

סולמות איכות חיים קיימים כדי להוציא את ההחלטה מהערפל. רובם מבקשים לתת ציון לאותם כמה דברים, שבוע אחרי שבוע: כאב, תיאבון, שתייה, היגיינה (האם הם נשארים נקיים או שוכבים בלכלוך), ניידות — ואת הדבר שממעיטים בערכו: האם נשארה בכלל שמחה, האם הם עדיין מקבלים אתכם בדלת. תנו ציון עד עשר לכל פרמטר ועקבו אחרי המגמה: המספר של יום בודד אומר מעט, והכיוון לאורך שלושה שבועות אומר הכול.

המבחן הפשוט ביותר הוא גם מבחן אמיתי. נהלו יומן וסמנו כל יום כטוב או כרע — סימון אחד, בלי חיבורים. הגדירו מה זה "טוב" לפני שאתם מתחילים, במונחים שלהם ולא שלכם: אכל מרצון, קם בלי עזרה, רצה להיות לידנו, לא רעד. כשהימים הרעים מתחילים לגבור על הטובים, והטובים מפסיקים לחזור — התשובה כתובה בכתב היד שלכם.

הפחד מהלא-נודע הופך את היום לקשה יותר מכפי שהוא צריך להיות, אז הנה היום. בדרך כלל מכניסים צינורית קטנה לווריד ברגל, לרוב אחרי זריקת הרגעה שמכניסה את החיה לישנוניות עמוקה ונוחה — רבות נרדמות בזרועותיכם עוד לפני שקורה משהו נוסף. אחר כך ניתנת מנת יתר של חומר הרדמה לווריד; הלב בדרך כלל נעצר תוך דקה או שתיים, והם לא מרגישים את זה. מה שקורה אחר כך, ומפחיד את מי שלא הזהירו אותו: העיניים נשארות פתוחות, ייתכנו נשימה אחרונה או עווית שריר, ושלפוחית השתן או המעיים עלולים להתרוקן. זה רפלקס, לא סבל. אתם יכולים להחזיק אותם כל הזמן. אתם גם יכולים לצאת — אף אחד לא סופר.

יש לכם יותר השפעה משנדמה לכם. ביקורי בית זמינים במקומות רבים, הרבה חיות מרגישות טוב יותר על הספה שלהן, ואתם בוחרים מי נמצא בחדר, אם לקחת טביעת כף רגל, ומה קורה אחר כך — שריפה, או קבורה במקומות שבהם החוק המקומי מתיר. שאלו על כל זה בטלפון, מראש, כל עוד אתם מסוגלים לדבר.

לילדים אומרים את האמת במילים קצרות. "מת", ו"עזרנו לו למות כי כאב לו והוא לא היה יכול להחלים" — לא "הרדמנו אותו", שהופך את שעת השינה למפחידה, ולא "הוא הלך", שגורם להם לחכות. תנו להם לבחור אם להיות שם; לעיתים קרובות דווקא ההדרה היא מה שנחרט. תנו להם ליצור משהו: ציור, קופסה עם הקולר והתמונות.

גם החיות שנשארו מתאבלות. חלקן לא אוכלות כמה ימים, קוראות, מחפשות בבית, ישנות בחדר הלא נכון. לתת להן לראות את הגוף נראה שעוזר לחלקן, וזה לא עולה כלום להתיר. שמרו על השגרה שלהן — ופנו לווטרינר אם חתול לא אכל 24 שעות, כי אצל חתולים זו בעיה רפואית ולא רק עצב.

וגם אתם. אבל על חיה הוא אבל אמיתי, ומותר לו להיות גדול. הדבר האחד ששווה לשמוע הלילה: את ההחלטה הזו לא מקבלים לבד, ולא מקבלים אותה מתוך מאמר. התקשרו לווטרינר שלכם, תארו את השבועיים האחרונים בכנות, ושאלו ישירות — "אם זו הייתה החיה שלך, מה היית עושה?" הם יגידו לכם.