לימוד קריאה שבאמת עובדת

רוב הכלבים יודעים בדיוק מה פירוש “בוא”. הצרה היא שהם יודעים גם מה זה מנבא: הרצועה חוזרת, הגן נגמר, האמבטיה מתחילה, הכיף נפסק. ככה פקודת קריאה מתקלקלת. המילה מפסיקה להבטיח משהו טוב ומתחילה להודיע שהחשבון הגיע. כלב שמהסס כשהוא שומע אותה אינו עקשן — הוא עושה חשבון, ואתם מפסידים בו שוב ושוב.

לכן לפני שמתחילים לאמן, מתקנים את הכלכלה. ארבעה כללים, בלי יוצא מן הכלל. אומרים את הפקודה פעם אחת בלבד; חזרה עליה מלמדת את הכלב שחמש הפעמים הראשונות לא נחשבות. משתמשים בה רק כשאפשר לשלם עליה. לא קוראים לכלב כדי לעשות לו משהו שהוא שונא — ניגשים אליו במקום. ולעולם לא נוזפים בכלב שהרגע חזר אליכם, גם אם לקח לו עשר דקות. הוא לא ישמע נזיפה על הבריחה. הוא ישמע נזיפה על ההגעה.

וזה התרגיל שאפשר לעשות כבר היום. חברו רצועה ארוכה של 10 מטר (33 רגל) לרתמה מותאמת היטב, אף פעם לא לקולר — כלב שמגיע לקצה הרצועה במלוא המהירות, עם הצוואר, הוא ביקור אצל הווטרינר שמחכה לקרות. התחילו במקום משעמם: מסדרון, חצר ריקה. כשהכלב כמה מטרים מכם ועסוק במשהו לא מרתק, אמרו את שמו ואת הפקודה פעם אחת, ואז הסתובבו ורוצו שלושה צעדים אחורה. תנועה שמתרחקת מכלב מושכת אותו אליכם. עמידה במקום וחזרה על המילה — לא.

כשהוא מגיע, שלמו בגדול. לא ביסקוויט אחד — עשרה חתיכים קטנים של משהו מטורף, עוף צלוי או סרדין או גבינה, אחד־אחד לאורך חמש שניות שלמות, בזמן שאתם אוחזים ברתמה. ואז אמרו “לך לשחק” ושחררו אותו בחזרה למה שעשה. השחרור הזה הוא חצי מהאימון: הוא מוכיח שחזרה אליכם לא מסיימת את העולם. חמש עשרה חזרות, שני מפגשים של שלוש עד חמש דקות ביום, ומפסיקים בזמן שהוא עדיין רוצה עוד.

עכשיו מוסיפים הסחות בשלבים, צעד אחד בכל פעם. חדר ריק. חצר. שדה שקט עם הרצועה הארוכה. שדה עם אדם שעומד במרחק 30 מטר. אותו אדם ב־15 מטר. כלב רגוע ב־30 מטר. עולים שלב רק כשמצליחים בתשע מתוך עשר חזרות. שני כישלונות ברצף אומרים שקפצתם רחוק מדי — חוזרים שלב אחורה, בשקט, בלי דרמה. זה החלק שכולם מדלגים עליו, וזה החלק היחיד שגורם לקריאה לעבוד בשטח.

שמרו פקודה אחת ברזרבה. בחרו צליל שמעולם לא השתמשתם בו — משרוקית, מילה מוזרה — וקשרו אותו רק ורק לתשלום ענק. בזבזו אותו כמה פעמים בשנה, ברגעים שבאמת חשובים, ולעולם לא בשביל “נגמר, הולכים הביתה”.

ומה עושים כשהוא מתעלם? לא חוזרים על הפקודה, לא רודפים, לא צועקים. רוצו לכיוון ההפוך, השמיעו רעש מגוחך, או פשוט לכו והביאו אותו עם הרצועה. ואז חזרו הביתה והשקיעו שבוע בלהפוך את המילה לשווה יותר מהסנאי.